אור וצל בחייו של האדם

כשאומן רוצה לצייר, אחד הדברים המשמעותיים לו – שהתמונה תיראה חיה, שיהיה בה תחושה של מימד עם עומק, עם נפח. כיצד הופכים ציור שטוח לדבר בעל חזות עם עומק?

התשובה לכך היא- הצלליות. ציור איכותי נמדד דווקא בצלליות שבו, למשל אם הצייר מצייר ציור שמתרחש בצהרים- הוא צריך להקפיד לשים את הצלליות בזוית הנכונה של השמש באותה שעה, את הצלליות על הקימורים של הפנים- הכל בהתאם להתרחשות. הצללים בתמונה- הם שנותנים לה את העומק, את התחושה של דבר חי. ככל שיש פחות צלליות ויותר אור- זה הופך לתמונה לא ברורה.

בחיים של האדם יש צללים, גם במובן הפיזי- כדי לחיות- זה לא רק לצחוק ולשמוח, או לאכול, יש גם עבודה קשה, יש גם עלבונות שאדם סופג, יש במחילה מכבודכם גם פסולת שאדם מפנה מגופו.

יש לנו תחושה של פיצול בין החלקים "הטובים" של החיים, לבין החלקים "הרעים", וזה אחד הגורמים העיקריים למתח הפנימי שיש לאדם, לעצבנות, לדכאון, לתחושות לא טובות, למריבות שיש עם אנשים. התחושה הפנימית שלנו שאין יציבות בחיים, פעם אתה למעלה פעם אתה למט

ה, אתה מרגיש שאתה כביכול יוצא מהמקום שבו היית צריך להיות, יש זמנים שאתה בהנהגה אלוקית טובה, ויש מקומות שחלילה ה' לא מסתכל עליך, ואתה נזרק החוצה.

האמת האמיתית היא שהכל אחד, גם הטוב וגם הרע, שניהם מרכיבים יחד את מימד העומק של החיים, את הטעם של החיים. כשתציע לילד קטן כוס יין אדום שעלה 2000 ₪, הוא יירק אותו מייד, זה מר. תן לו תירוש שעלה 10 ₪, והוא לא יבין בכלל למה לשתות מהיין המר, כוס קפה אספרסו- איזה ילד ירצה לשתות? אבל כשאדם בוגר, הוא לומד שהמרירות בחיים- מכניסה להם את מימד העומק. מה משובח ביין יבש? החוסר במתיקות מאפשר לאדם לחוש מכלול של חוויות שבכלל לא שם לב אליהן כשהמתוק שולט. פתאום הוא שם לב למרקם, לניחוח, לצלילות, לצבע.

כך גם ברוחניות ובנפש, החלקים המרירים של החיים- גורמים לאדם לעצור ולחשוב, להתבונן, ופתאום כל החיים- גם הטוב וגם הפחות טוב- מקבלים את מימד העומק.

וכך אומר המדרש על הפסוק המקדים את עשרת הדיברות.

"וידבר אלהים את כל הדברים, הכל בבת אחת, ממית ומחיה בבת אחת, מכה ורופא בבת אחת, עונה אשה על המשבר יורדי ימים והולכי מדבריות חבושים בבית האסורין אחד במזרח ואחד במערב אחד בצפון ואחד בדרום, יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורע רע כל אלה בבת אחת...

ומסביר הרב קוק:

כמה שאנו סוקרים בסקירה ברורה, מתברר לנו בדיוק פרטי, וכמה שאין העין יכולה לחדור שמה, אנו מבינים בהבנה בהירה והשערה רוחנית מעמקת, עד כמה כל החלקים שביש צריכים הם זה לזה, ותהומות רבה והררי עד הם זה בזה משולבים ומצורפים – מוסיפה תמיד בנו ההכרה, שאלמלא ההויות התחתוניות, החשוכות והכעורות, לא יצאו ולא ישתגשגו בשיא הודם ההויות העליונות, הנכבדות והמאירות, והחיבור והאיחוד הולך ומתגדל בנפשנו.